החלטה בתיק בש"פ 1079/05

           בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי אשר קיבל את בקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד למתן גזר דין בתיק העיקרי.

           העורר, יליד 1986, הואשם בכך שבליל ה-31.5.02 דקר למוות נער אחר, במהלך תיגרה שפרצה ביניהם. בגין מעשה זו הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירת רצח. עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים אולם עררו של העורר לבית משפט זה התקבל והעורר שוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים. משפטו של העורר החל להתנהל, נשמעו בו ראיות, וביום 24.1.05 ניתנה הכרעת הדין. בית המשפט המחוזי קבע בהכרעת דינו כי לא נתגבשו אצל העורר יסודות עבירת הרצח אך המעשה שביצע עולה כדי הריגה. משניתנה הכרעת הדין, ביקשו הצדדים כי בית המשפט יורה על הכנת תסקיר מבחן בהתאם להוראות סעיף 22 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971. כמו כן, באת-כוח המדינה ביקשה, כי העורר ייעצר עד למתן גזר דינו. באת-כוח המדינה טענה כי כעת, לאחר שנקבע כי העורר ביצע את מעשה ההריגה, ניטלה ממנו חזקת חפותו והוא ללא ספק צפוי לעונש כבד. בנסיבות אלו, טענה, קיים חשש ממשי כי העורר יבקש להימלט מפני אימת הדין. הסניגור התנגד לבקשת המדינה. לטענתו, החשש מהימלטות התקיים לכל אורך המשפט ואולם העורר לא הפר את תנאי שחרורו והתייצב לכל הישיבות כפי שנדרש ממנו. בנסיבות אלו, טען, אין מקום להורות על המעצר עתה אלא יש להמתין עד לסיום המשפט. בית המשפט המחוזי קיבל את נימוקי המדינה והורה על מעצרו של העורר לאלתר. כן הורה בית המשפט המחוזי על הכנת תסקיר וקבע כי הטיעונים לעונש ישמעו בחודש מרץ. כנגד החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

           בעררו העלה בא-כוח העורר טענה מקדמית וכן טענות לגופו של הערר. טענתו המקדמית של בא-כוח העורר היתה כי בית המשפט לא היה רשאי להידרש לבקשת המדינה לעצור את העורר שכן בקשה זו לא הוגשה בהתאם להוראות הדין. לטענתו, בקשת המדינה היתה בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: החוק) ובקשה כזו היתה צריכה להיות מוגשת בכתב ובהתאם לשאר ההוראות המפורטות בסעיף 56 לחוק. במקרה דנן הבקשה הושמעה בעל-פה בפני ההרכב לאחר שניתנה הכרעת הדין ואין היא ממלאת את הוראות סעיף 56 לחוק. לגופו של הערר טען בא-כוח העורר כי בנסיבות הענין אין מקום להורות על מעצרו של העורר. לטענתו, בהתחשב בנסיבות ביצוע המעשה כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי ובנסיבותיו האישיות של העורר, אין מקום להורות על מעצרו של העורר שכן אין חשש להימלטותו. בא-כוח העורר ציין גם את העובדה כי העורר היה משוחרר עד עתה, לא הפר את תנאי שחרורו, והתייצב לכל הדיונים בעניינו.

           בדיון בפניי חזר בא-כוח העורר על טענותיו ומנגד חזר בא-כוח המדינה על הטענות שטענה באת-כוח המדינה בבית המשפט המחוזי. לטענתו, לנוכח האמור בהכרעת הדין צפוי העורר לעונש מאסר ממושך ובנסיבות אלו, ומשניטלה מן העורר חזקת החפות, צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו להורות על מעצרו המיידי של העורר. ביחס לטענה המקדמית שהעלה בא-כוח העורר הסכים בא-כוח המדינה כי אכן ראוי היה להגיש בקשה שתהיה ערוכה בהתאם להוראות סעיף 56 לחוק ואולם, בפועל, לא נגרם לעורר כל עיוות דין בכך שהבקשה הושמעה בעל פה בפני המותב שנתן את הכרעת הדין ועל כן אין לפסול את ההחלטה רק בשל הפגם הפרוצדוראלי שלכאורה נפל בה.

           הסוגיה של מעצר נאשם, שהיה משוחרר במהלך משפטו, לאחר שניתנה הכרעת הדין המרשיעה בעניינו ובטרם ניתן גזר דינו נדונה בפסיקתנו פעמים רבות. בבש"פ 5/95 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) צוין כי ההרשעה לכשעצמה, אפילו אם היא בעבירה חמורה, אין בה לבדה כדי להצדיק מעצר אלא היא אחד מן השיקולים הנבדקים בנסיבות הענין הקונקרטי. משקלה של ההרשעה נגזר מהשינוי שהיא יוצרת במציאות המשפטית: הנאשם, שהוחזק עד הכרעת הדין בחזקת חפותו, אינו נהנה מחזקה זו יותר, שכן בית המשפט קבע כי ביצע את המעשים המיוחסים לו. שינוי זה במצב המשפטי יכול להשפיע גם על שיקולי המעצר הרלוונטיים שכן הוא בעל פוטנציאל ליצור סיכונים עובדתיים חדשים, שהמרכזי ביניהם הוא החשש מפני הימלטות הנאשם מאימת הדין. ניתן, איפוא,  לסכם ולומר כי השאלה בדבר מעצרו של נאשם בנסיבות כאלו תיבחן על פי שיקולי המעצר הרגילים בשים לב כי עתה כבר לא עומדת לנאשם חזקת החפות, על כל המשמעויות הנלוות לכך (ראו: ב"ש 45/79 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2) 673; בש"פ 609/98, 531 רומנובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 425; ולאחרונה: בש"פ 678/05 צרפתי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 24.1.05). 

           לאחר ששקלתי את הנסיבות בענייננו הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. באשר לטענה בדבר הפגם הפרוצדוראלי הרי שבנסיבות הענין, מקובלת עלי טענת המדינה, כי לא נגרם לעורר עיוות דין בעטיו. אכן, במקרה דנן, משברור היה כי עקב קטינותו של העורר בעת ביצוע העבירה תידרש הכנתו של תסקיר לפני גזירת הדין, מן הראוי היה שהתביעה תיידע מראש את בא-כוח העורר כי במקרה של ממצאי הרשעה, בכוונתה לבקש מעצר עד למתן גזר הדין. יחד עם זאת, מעיון בפרוטוקול הדיון בפני בית המשפט המחוזי עולה כי בא-כוח העורר טען את כל טענותיו ובנסיבות הענין לא נגרם, איפוא, עיוות דין לעורר (השוו: בש"פ 609/98 הנ"ל; בש"פ 5/95 הנ"ל). גם באשר לגופו של הערר מקובלת עלי עמדת המדינה. בית המשפט המחוזי קבע כי העורר ביצע עבירה של הריגה בכך שדקר למוות אדם עימו התקוטט לפני כן. קביעה זו של בית המשפט מלמדת על המסוכנות החמורה הנשקפת מן העורר ועל מסוגלותו לבצע מעשי אלימות קיצוניים, ויש בה כדי להצדיק את מעצרו של העורר. כן יש לציין, כי העורר כיום הינו בגיר ומשניתנה הכרעת דינו קיים חשש כי לנוכח העונש הצפוי לו ינסה העורר להימלט מאימת הדין. אכן, העורר היה משוחרר עד כה ממעצר אולם עתה, משניתנה הכרעת הדין ונשללה מן העורר חזקת החפות, השתנה האיזון והכף נוטה לטובת מעצרו של העורר.

           אשר על כן, הערר נדחה.

           ניתנה היום, כ"ט בשבט התשס"ה (8.2.2005).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: